לפני כמה ימים פגשתי נוסטלגיה. נוסטלגיה למשהו שבעצם אף פעם לא היה לי...
כשהגעתי לארץ לא התחברתי לרוב הדברים שהיו סביבי.. אבל עוד באולפן עברית ערוני ראיתי את "סלאח שבתי" עם חיים טופול וממש אהבתי. אחר כך ראיתי שותר אזולאי עם שייקה. וכשנודע לי שיהיו לי שתי בנות -"אבו אל בנאת"
ואז כמובן את "גבעת חלפון אינה עונה", וקצת מהגששים עצמם. היו גם שירים ישנים שממש ריגשו אותי.. כמו "כשבגרוש היה חור" עם יהורם גאון..
לא יודע בדיוק למה לא התחברתי למציאות שסביבי אלה דווקא לדמויות ההם.. כנראה כי הם היו יותר קרובים לחזון האישי שלי, ודווקא במציאות היה יותר קשה לפגוש כאלה?
רוב הדמויות -השחקני, הזמרים ההם כבר לא היו בחיים. אך לפני כמה ימים בא אליי לסטודיו אחד מהמוהיקנים האחרונים. וזה לא צחוק . הוא בן 83 ונראה ממש חזק ולא מאמין שהוא בגיל הזה, למרות שאלו שהיו איתו בדרכו כבר נהפכו לשמות של הרחובות... הוא בא ממשפחה שנתנה הרבה שמות גדולים בתרבות הישראלית. אך עצמו הוא איש מאוד צנוע ופשות. הוא נזכר בסופים רבים שכבר היו לו, ומדבר בהרצה גדולה על האנשים שהיו סביבו.
"להצחיק זה לא צחוק..צריך להגיד נכון וזה יהיה מצחיק"
גברי בנאי
לכתבה של דיאנה בחור במוסף כלכליסט
במדור "חשיפה ארוכה":
